“אנחנו צריכים להיות זהירים אפילו עם מה שאנחנו חושבים”: צנזורה עצמית בוונצואלה’

Kilmainham Gaol cell door peephole, Dublin, Ireland. Photo by LenDog64 via Flickr (CC BY-ND 2.0)

נקישות חזקות על דלת הדירה שלי העירו אותי בשש בבוקר. אני גרה בבניין שקט מאוד, ויש לי פעמון, אבל אלו לא היו זמנים רגילים. זה היה במרץ 2014. במשך חודש, אנשים צעדו ברחובות והפגינו נגד הממשלה שלנו, לאורך כל וונצואלה.

כשהמחאה התחילה ואיתה גם התעמתויות עם שוטרים וחסימות מרבית הדרכים המרכזיות, אזרחים פנו לרשת החברתית כדי ללמוד על המאורעות. טלוויזית הכבלים הוונצולנית והרדיו היו נתונים תחת צנזורה עצמית כבדה וסיקרו באופן חלקי את מה שקרה בשטח. אם מתוך כוונה להשתתף או רק כדי להבין אם יוכלו להגיע לעבודה באותו היום, אנשים שיצאו לרחובות מצאו את עצמם משדרים את תקיפות השוטרים מהטלפונים הסלולאריים שלהם.

היו שטענו שחיבורי האינטרנט היו איטיים יותר ברגעי השיא של המחאה, והאשימו את הממשלה בחסימת החיבורים. אחרים טענו ששוטרים הביאו חוסמי קליטה נגד סלולארים כשהגיעו לדכא את המהומות. ערוץ טלוויזיה קולומביאני שהגיע לתעד את המחאות הורד מהאוויר ושידורי האינטרנט שלהם נחסמו בתוך וונצואלה.

 מאז תחילת המהומות, מיפיתי צנזורה אינטרנטית ועזרתי לאנשים ללמוד .איך להשתמש בכלי תקשורת מוצפנת. אז באותו הבוקר, כשהנקישות העירו אותי, קמתי מהמיטה, מפוחדת עד שד עצמותיי. פחדתי אף יותר אף כשהצצתי דרך עינית הדלת אל עבר החניה וראיתי מספר גברים עם נשקים ואפודי מגן מפטרלים סביב הבניין, כאילו זה היה מבצע של היחידות המיוחדות. החבר שלי ניסה לבדוק דרך העינית, שנינו מנסים לעשות כמה שפחות רעש. המשטרה פשטה על הבניין.

כשהם הגיעו לבניין, השוטרים לא חיפשו אותנו, אבל בגלל הפחד והבלבול לא הייתה דרך לדעת זאת בוודאות. כמה ימים לאחר מכן, הייתה פשיטה על הבית של מילדרד מנריקה, עיתונאית של העיתון הלאומי 2001, ומילדרד נלקחה לחקירה. היו פשיטות ומעצרים בכל המדינה, ללא צווי בית משפט וללא עדות לפשע שבוצע.

 עמדתי בתוך הדירה שלי ולא פתחתי את הדלת. לבסוף המשטרה הפסיקה לדפוק על הדלתות, כי לא אותנו הם חיפשו. בבית של מילדרד אף אחד לא פתח את הדלת. המשטרה פרצה פנימה עם אלת ברזל. הם מצאו אפודי מגן (שאמורים להיות בבעלות אנשים חדשות לפי תקנות הבטיחות) ומחשב ש”הכיל חומרים נגד הממשלה”. זה הספיק להם בשביל לקחת אותה לחקירה.

כמה שעות לאחר הפשיטה פרסמתי סטאטוס עצבני בפייסבוק על מה שקרה. אמא שלי נזפה בי בטלפון: “את תהיי בבעיות על מה שאת עושה”. בדרך-כלל אני לא מתחשבת באזהרותיה של אמא שלי – אני חושבת שהיא מגוננת מדי – אבל לא יכלתי להתעלם מהתחושה שהפעם היא צודקת.

אין מדיניות ברורה לגביי תקנות תוכן מקוון בוונצואלה. במקום יש גלי מעצרים וצנזורה מקוונת. האתר של מיריאד נחסם והועלה מחדש על-ידי הממשלה משנת 2007, לפעמים באופן רשמי על-ידי ועדת התקשורת ולפעמים באופן בלתי ישיר דרך CANTV, חברת התקשורת הלאומית ששולטת על לפחות 80% מהשוק. באף לא אחד מהמקרים הללו, שחלקם ממשיכים עדיין, לא נערך משפט.

תוכן מקוון ש”מקדם, מצדיק או מסית להפרת הסדר הציבורי” אסור. דוגמאות נוספות עמומות כאלה משמשות כדי להפליל כל סוג של פעילות אינטרנטית. חוק סחר אינטרנטי, שעומד לעבור בזמן כתיבת שורות אלה, יאסור את המכירה האלקטרונית של פורנוגרפיה, תרופות, מוצרי מזון בסיסיים וסחורות נוספות.

טענותיהם של תומכי חופש הביטוי והחופש האינטרנטי נופלים על אוזניים חירשות. הרעיון של אינטרנט נייטרלי, אובייקטיבי, נדחה על-ידי בכירי הממשלה הונצואלית, שטוענים ש”נייטרליות לא קיימת, מפני שטכנולוגיה איננה כזו”. נייטרליות הינו מושג זר בונצואלה, מקום שלכל דבר יש בו סטב-טקסט פוליטי, אפילו למותג הקפה החביב עלייך או לצבע החולצה שאתה לובש ביום מסוים. בהתאם הפוליטיקאים של הממשלה הונצואלית מחשיבים את האינטרנט, ובעיקר את המדיה החברתית ללא נייטרלים בכלל. המדינה יצרה את ה'גרילה התקשורתית’ שמיועדת “להילחם בשקרים ועיוות המידה שמופץ על-ידי המדיה הפרטית” ומוקדשת ליצירת מגמות אחר נושאים מסוימים ולהטריד אנשים ברשתות החברתיות. השנה הם הקימו את “המשרד לרשתות חברתיות”, אך תפקידו האמיתי טרם נגלה.

הממשלה הגבירה את נוכחותה ברשתות החברתיות מתוך מטרה לצבור שטח במאבק האידיאולוגי בו התבצרה. דיוסאדו קבלו, אחד האנשים הקרובים לנשיא המנוח הוגו צ'אבז אמר ב-2010 ש”האופוזיציה מאמינה שהיא הבעלים של הרשתות החברתיות” וטען שהם “יתקפו רשתות חברתיות נגד הדעות של המתנגדים”.

אנשים נאסרו ועוקבו לחקירות על ציוץ תגובות שנחשבו לגסות על מותו של הוגו צ'אבז. הם נעצרו על ציוצים שהפיצו שמועות או על פרסום תמונות מזויפות. משתמשי טוויטר עם פחות ממאה עוקבים נעצרו והואשמו בגרימת חוסר יציבות במדינה. המהלכים הבלתי מידתיים האלה אינם מיועדים רק כעונש כלפי המצייצים אלה גם כאזהרה לכל השאר. יתרה מכך, אלו שמשמיעי קול נגד מוצגים על-ידי תקשורת המדינה כבוגדים, מעוררי מהומות ומפרי יציבות. המשמעות של כך היא שכשאתה משמיע דעה לא פופולארית בזירה ציבורית (כמו רשתות חברתיות) אתה יכול להיות מושא למתקפות, לא רק על-ידי המדינה, אלא גם על-ידי עמיתיך. הדעות הפוליטיות שלך משחקות תפקיד כשאתה מתראיין לעבודה, כשאתה קונה מחנות אשר בבעלות המדינה, כשאתה מנסה לנצל עזרה פיננסית על-ידי המדינה ללימודים, עבודה או רכישת סחורות. כל אלו, בהמשך, הופכים לסיבה נוספת לצנזורה עצמית.

 אנשים נעצרו, ב-2014 ולפני כן, על תגובות שהם פרסמו ברשת. בשנת 2013 אנדרס רונדון סייגו נעצר על שהפיץ לכאורה תמונות מזויפות של פתקי הצבעה שרופים. לאחר מכן צולם בוידיאו (שהועלה לערוץ YouTube של “Venezuela Full of Life”, תוכנית ממשלתית להורדת הפשע) בו הצהיר שהוא פרסם את התמונות “בטעות” דרך הפייסבוק וביקש מאנשים “להפסיק לפרסם חומרים מסוג זה” ולהימנע ממצבים של “טרוריזם”. בוידיאו הוא משקשק, והקול שלו רועד מפחד. 

אני עדיין לא יכולה לצפות בווידאו הזה מבלי לבכות. הפחד הזה, חשוף כל-כך אצל רונדון סייגו, חיי אצל כל אחד ממי מאיתנו שמעז להתנגד. אז, כמו עכשיו, אנחנו מפחדים לעמוד. ואני חושבת שזה הצורה הכי בוטה וקשה של הצנזורה: זו שממקמת את הצנזור בתוך הראש שלך וגורמת לך לחשוב פעמיים על כל דבר כדי לוודא שאפשר להגיד אותו בציבור. 

אחרי המחאות, בפגישה בנוגע למצב הרשת, מישהי אמרה לי שאנחנו צריכים להיזהר אפילו עם מה שאנחנו חושבים. אחרי הכל, היא  הסבירה, אנחנו אומרים כל מה שאנחנו חושבים כשאנחנו ברשת. אין שום דבר שמפחיד אותי יותר, כשאנחנו נכנעים לא לאט, מאשר העובדה שאנחנו מתרגלים לחיות בפחד הזה, מתאימים את עצמו לגודל המיכל שבו הרגילו אותנו לחיות.

המאמר זכה בפרס השני בתחרות, #GV2015 , “איך מדיניות אינטרנט משפיעה על הקהילה שלך?”, מרין דיאז היא עורכת דין וסופרת ונצואלית. היא עובדת ב Acceso Libre ומשמשת כמובילה יצירתית עבור ונצואלה. היא הצטרפה לGlobal Voices בשנת 2010.

פתח/י בשיחה

Authors, please התחברות »

הנחיות

  • כל התגובות טעונות אישור. Do not submit your comment more than once or it may be identified as spam.
  • אנא כבד/י את הזולת. Comments containing hate speech, obscenity, and personal attacks will not be approved.