בסוריה הפכנו כולנו לרוצחים

זהו פוסט מתוך סדרת כתבות של הבלוגרית והפעילה מרסל שחווארו המתארת את החיים בסוריה בצל העימות הצבאי המתמשך בין כוחות נאמני המשטר לבין המורדים בו.

Aleppo-Syria-Cemetery

בית עלמין מאולתר בעיר חלב, סוריה. מחסור במקומות קבורה בבתי עלמין מוכרזים מאלץ את תושבי העיר לקבור את מתיהם בפארקים ושטחים פתוחים ברחבי העיר. צילום: כאראם אל-מצרי, זכויות יוצרים Demotix (27.5.14)

ביום רגיל לחלוטין, בעוד אני סועדת ארוחת צהרים עם חבר בטורקיה, הרחק מהמולת ההפצצות והמוות, כמעט חנוקה מאשמה על שהרחקתי מעירי ואני נהנית ממותרות כמו חשמל ושירותי תקשורת בעת שחלב גוססת, פתחתי – מכורה לרשתות חברתיות שכמותי – את עמוד הפייסבוק שלי. על הקיר שלי מצאתי הודעה מחבר המקושר למורדים. לשון ההודעה: “מרסל, המחסום בסבע בהראת אינו קיים עוד. הוא נחרב היום בהפצצות. אני יודע עד כמה זה משמעותי עבורך. אני מקווה ש[בניין] חיל האוויר הוא הבא בתור. אולי אז ארגיש משהו דומה למה שאת מרגישה כעת”.

החבר הזה מכיר אותי מצוין. הוא יודע עד כמה אני שונאת שמוסיפים לשמי את האות ‘אליף’ בערבית, ומקפיד לאיית אותו נכון. הוא יודע עד כמה המחסום הזה, באופן מיוחד, הוא בעל משמעות עבורי באופן אישי, ולא רק בהקשר להפיכה. הוא היה איתי כשהבאנו לקבורה את אמי, שנרצחה בדם קר על ידי כוחות הביטחון במחסום הזה ממש. הוא גם ידע שאבין את כאבו שלו, כשהזכיר את בניין חיל האוויר הידוע לשמצה, שמפגינים הובאו אליו, עונו ונרצחו. והוא ידע שאבין מדוע הוא מייחל לכך שהבניין הזה יופצץ.

ברגע הראשון, החדשות הללו הממו אותי. משמעותן היתה קצם הוודאי של אלה שהביאו את חיי שלי לקצם, והתקשיתי לזהות במדויק את התחושות שעלו בי. למעשה, מה שהרגשתי היתה קהות חושים תהומית.

אני רוצה לספר לכם על הערכים שגדלתי עליהם בבית. גדלתי במשפחה נוצרית שמרנית, וחונכתי להאמין שרק אהבה יכולה למחוק את כאבה של האנושות בעולם שהשנאה השתלטה עליו. האמנתי שהחיים – של כל אחד, יהא אשר יהא – הם מקודשים ועומדים מעל לכל. התנגדתי להפלות, למלחמה, לעונש מוות.

תחת נטל האמונה, שמחילה היא כוח, ושישו ביקש מאיתנו למחול לאלה שחטאו נגדנו, המבחן האמתי לאמונה שלי היה הענקת מחילה לאלה שאיישו את המחסום ההוא, אויביי החדשים, האנשים שרצחו את אמי. מי הם? מה מעשיהם בחיים? מאילו משפחות הגיעו? לאיזה פלג הם משתייכים? הצלחתי לשחד מישהו שימסור לי את המידע הזה. את דף הנייר הזה שמרתי עמי זמן רב, ורק כשחשתי חזקה מספיק – השמדתי אותו.

היה ביכולתי למסור את שמותיהם לחבריי, לוחמים בצבא סוריה החופשית, והם היו מפיצים את המידע ודואגים לכך שהרוצחים יבואו על עונשם. אך השמדתי את המידע כיוון שלא היה ביכולתי להחליט שעליהם למות, או אפילו להיות צד בהחלטה כזו. עצם הרעיון של כוח כזה מעורר בי חלחלה. האפשרות להיות גם הקרבן וגם השופט היא פריווילגיה אך גם פורענות, ואין ביכולתי לעמוד בה.

ובכל זאת, בכל שבוע שבתי וחיפשתי אותם. עמדתי מרחוק והבטתי בהם. לרוע המזל, הם היו אנשים בדיוק כמונו. הם ידעו לחייך ולפעמים היו עייפים. הם התבדחו וגם התרגזו. הם עבדו בשתי משמרות, ותהיתי ביני לבין עצמי מי מהם היה במשמרת בעת שאמי נרצחה.

הם שותים תה בדיוק כמו שאני אוהבת אותו, מתוק וחלש. לאחד מהם יש בן פעוט שביקר אותו במחסום בלווית אשה עטוית רעלה שבפניה לא יכולתי להבחין. האם ידעה אישתו שהוא ירה באמי? או, ליתר דיוק, רצח אותה? בשלב זה הבחנתי שאיני מצליחה להיזכר באמי מבלי להיזכר גם בהם. פניהם של הרוצחים החלו להחליף בראשי את חיוכה ושערה. קול הנקמה בתוכי גבר על כל מה שהיא לימדה אותי אי פעם, גבר אפילו על זיכרון קול צחוקה. ביום ההוא גמלה בי ההחלטה להפסיק לחשוב עליהם.

איני נוטרת להם עוד, אך איני מסוגלת למחול להם. אני תקועה בנקודה שבין כאב, נקמה ומחילה. איני יכולה  להכיר בכך – אף שהדבר עשוי להיות נכון בהחלט – שגם הם עצמם אולי קרבנות של משטר אסד, שהוא זה שהפך אותם לרוצחים. בבית המשפט בסוריה מתנהלת תביעה בעניין רצח אמי, וקיוויתי שאוכל אותה לבטל עם נפילת המשטר, כאות מחילה, כיוון שאני מאמינה שזו תהיה הדרך להשיב את השלום לסוריה.

מסיבה זו, הפצצת המחסום הזה על ידי החזית האסלאמית לפני ימים אחדים היתה עבורי כמו סטירת לחי. האם אני שמחה שהם מתו? האם באמת השתניתי עד כדי כך, שאוכל לשמוח על מותם של אחרים? האם איבדתי את הפריווילגיה למחול להם בבוא היום? האם קדושת החיים היא כעת ערך מקודש פחות מבחינתי? האם השתלטה המלחמה על נפשי באופן מוחלט?

איני יודעת להגדיר את תחושותיי באופן מדויק, אך כעת אני מבינה את קריאתם של הקרבנות לנקמה. ואני מבינה כיצד ערכם של כל הדברים מתפוגג כשנאלצים להתמודד עם מוות יום ביומו. אני יודעת כיצד הצורך להסתגל למציאות יכול גם להביא אותך לרחוש כבוד למוות יותר מאשר לחיים. בימים אלה, שדומים כולם זה לזה, המוות הוא השגרה ואילו החיים הם החריג.

לטענת החזית האסלאמית, המתבססת על מידע ראשוני, מעל 50 מחיילי אסד ובריוניו נהרגו בפעולה. אני תוהה אם רוצחיה של אמי היו בין החמישים הללו. או שמא היו אלה חפים מפשע, שרק במקרה היו במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון? איני מחפשת נקמה, אך בתוך הכאב שלי על חפים מפשע וחברים לדרך, אין ביכולתי לכאוב על מחסום, על מוסדות ממשל, או על רוצחים. אני עדיין מנסה לגרום לעצמי לחוש מופתעת מן הכאב על מותם של חפים מפשע. איני מצליחה להיות עצובה על מותם של רוצחים, למרות אמונתי האיתנה ששלום הוא התשובה לכול בעולמנו.

ליום הולדתי השנה קיבלתי אקדח קטן מחבר שדאג לי, חסרת הגנה בארץ שכולם חמושים בה. מי היה מעלה בדעתו שכלי נשק יוכל לשמש סמל לאהבה? אבל אני עצובה על כך שהפכתי לקרבן פעמיים. בפעם הראשונה, כשאבדה לי אמי; בפעם השנייה, כשאבד לי מעמד הקרבן. בקרבי צמחה רוצחת, והתחלתי לשמוח על הריגתם של אחרים.

יכולת ההישרדות שלי תלויה במותם של אחרים. אני מנסה לחיות עם הרעיון הזה ולהשתמש בו בתור תירוץ: “כדי שאחיה, הוא חייב למות”. וכך ינצח בסופו של דבר המשטר הרצחני הזה, יהא אשר יהא עתידה הפוליטי של סוריה. המשטר הצליח להפוך את כולנו לרוצחים. אני עצובה עבור ילדינו, כיוון שיהיה עליהם לחיות איתנו אחרי שהפכנו כולנו למכונות הרג, או לכל הפחות ליצורים השמחים על הריגתם של אחרים.

מרסל שחווארו כותבת את הבלוג marcellita.com ומצייצת תחת הכינוי Marcellita@, בעיקר בערבית. את הפוסטים האחרים בסדרה זו תוכלו לקרוא כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן.

פתח/י בשיחה

Authors, please התחברות »

הנחיות

  • כל התגובות טעונות אישור. Do not submit your comment more than once or it may be identified as spam.
  • אנא כבד/י את הזולת. Comments containing hate speech, obscenity, and personal attacks will not be approved.