רואה את כל השפות למעלה? אנחנו מתרגמים סיפורים שפורסמו בקולות גלובאליים כדי שהתקשורת האזרחית העולמית תהיה זמינה לכולם

“הורים מיותמים”: הגירה מוונצואלה בעיני אלה שנשארו מאחור

CC BY-NC-ND 2.0 צילום: אונלי ג'יי, שימוש ברישיון

הטרמינל לטיסות בין-לאומיות בשדה התעופה הבין-לאומי מייקווטה בוונצואלה. צילום: אונלי ג'יי, שימוש ברישיון CC BY-NC-ND 2.0

[כל הקישוריות מובילות לעמודים כתובים בספרדית, אלא אם צוין אחרת].

לראשונה בתולדות ונצואלה, לא ניתן להתכחש לכך שמתהווה קהילת מהגרים משמעותית של בני המדינה. אף כי אין בנמצא מספרים מדויקים או עדכניים לגודלה של קהילה זו, ההערכות הן שבשנת 2010 חיו מעל מיליון בני ונצואלה מחוץ לגבולות ארצם

פרידה מן המשפחה והחברים הפכה למחזה נפוץ, אך ברשתות החברתיות לא היה דיון רב בתופעה עד ליציאתו לאקרנים של הסרט מעורר המחלוקת, “קראקס, עיר של פרידות” [אנגלית]. הסרט הצית ויכוח יצרי ברשתות החברתיות אודות תנועת המהגרים שהחלה במדינה בשנת 2000.

רוב הדברים הנכתבים בנושא זה, הן בתקשורת הרשמית והן על ידי הציבור הרחב באינטרנט, דנים בסיבות האפשריות להחלטתו של בן ונצואלה לקום ולעזוב את חייו ומשפחתו. הרופא בן ונצואלה סמיר קבבה כתב בפוסט שכותרתו “מה אומרים לאלה שעוזבים?” באתר Prodavinci:

Sea por expulsión, persecución, fracaso, inseguridad, imposibilidad para la satisfacción económica o por desarrollar un proyecto de vida, todo exilio es político. Y el exilio va en aumento.

זה יכול להיות עקב גירוש, רדיפה, כישלון, העדר ביטחון, העדר האפשרות לשביעות רצון כלכלית, או כדי להתחיל פרויקט חיים חדש – כל גלות היא פוליטית. והגלות ממשיכה לגדול.

עם זאת, העיתונאית אליזבת פואנטס (@fuenteseliz) כתבה לאחרונה פוסט שהופץ ברשתות חברתיות רבות ועורר שוב את הדיון אודות ההגירה מוונצואלה. הפוסט שלה מתבונן בהגירה מצדן של המשפחות הנשארות מאחור.

בפוסט שפרסמה בבלוג Jokeslab, תחת הכותרת “הורים מיותמים“, מספרת העיתונאית מניסיונה האישי על רגע הפרידה ועל משמעותו של איחוד, קצר-מועד ככל שיהיה, עבור הוריהם של בני ונצואלה צעירים שעזבו את ארצם. 

‘Madre muerta caminando’ es como lo describo, mala traducción de ‘dead men walking’, que es como rotulan a los condenados a muerte mientras atraviesan el pasillo que los llevara a la silla eléctrica. Exagerada la comparación, por supuesto, pero igual lo repito mentalmente cada vez que me despido de mi hija y comienzo a atravesar ese trocito de aeropuerto donde ya no hay regreso.

‘אם מתה מהלכת’ זו הדרך שאני מתארת את זה, שיקוף מעורר חלחלה של ‘אנשים מתים מהלכים’ שהוא הכינוי לנידונים למוות בעת שהם צועדים במסדרון המוליך אותם לכיסא החשמלי. ההשוואה מוגזמת, כמובן, אך יחד עם זאת אני שבה וחוזרת עליה בתוך-תוכי בכל פעם שאני נפרדת מבתי ומתחילה לחצות את המתחם ההוא בשדה התעופה, שממנו אין חזרה.

פואנטס מציעה שיונהג “יום הורים מיותמים”, במהלכו יעמדו ההורים בכיכרות בדממה, ודגלי אבל יונפו מעל המרפסות, מעל מכוניות ואופנועים ובחוות. “מה בדבר ה-6 בדצמבר? כש'התכשיט’ של הוגו צ'אבס ניצח בבחירות?” היא מציעה באירוניה.

אליזבת פואנטס מספרת שבארועים משפחתיים כבר לא נוכחים אנשים צעירים, אלא רק הורים המדברים על ילדיהם החסרים ועל השמיניות באוויר שיצטרכו לעשות כדי לארגן את מפגשם הבא. אך למרות שהיא מספרת בראש ובראשונה את סיפורם של בני ונצואלה ממעמד הביניים והמעמד הגבוה, היא אינה מתעלמת גם מן המתרחש במעמדות הנמוכים:

Pero no solo se van por razones “mercantilistas”, como metió la pata una de las tantas ministras de salud que tampoco sirve para nada: la señora que gerencia nuestra casa me dice quiere mandar su muchacho de vuelta a Colombia ­ un jovencito buena conducta – porque en su barrio todo es drogas, asesinatos y ajuste de cuentas.

Cada día me llega con un cuento más espantoso que el anterior. Que si a la clase media se le van los hijos, a los humildes se los asesinan, un dolor incomparable a nuestro rito de aeropuerto. Una nadería nuestra despedida frente a una espera a las puertas de la morgue.

אך הם אינם עוזבים רק מטעמים “כלכליים”, כמו שאמר אחד מן השרים הרבים לענייני בריאות בהתבטאות שגויה שלא סייעה כלל לשיפור המצב – מנהלת משק הבית שלנו מספרת לי שהיא רוצה לשלוח את בנה בחזרה לקולומביה, מפני שהוא בחור טוב ובשכונה שלה יש רק סמים, מקרי רצח וחיסולי חשבונות של עבריינים.

היא באה אלי מדי יום עם סיפור חדש, מפחיד עוד יותר מזה של אתמול. בעוד ילדי מעמד הביניים עוזבים, הענייים יותר נרצחים, וזהו כאב שלא ניתן להשוות לטקס-שדה-התעופה שלנו. הפרידה שלנו היא כאין וכאפס להמתנה מול דלתות חדר המתים.

פוסט זה זכה לתגובות רבות ועורר דיונים רבים שהעסיקו את רשת האינטרנט למשך ימים מספר.

מריצה גונזלס העירה שהיא מעולם לא העלתה בדעתה שתאלץ לעבור מה שעברה חברתה, אשר הגיעה לוונצואלה לאחר שנמלטה מספרד של שלטון פרנקו:

En una oportunidad, una amiga que llego a Vzla huyendo del Franquismo, me dijo cuando decides irte los dolores son muchos, las familias se dividen y ve tu a saber cuando se pueden volver a reunir.. Me dijo soy Huérfana de Familia, mi hermano murió en Argentina y ni sé donde llevarle unas flores… Jamás pensé que eso, me llegara a pasar a mi, en ese momento, mi País era el refugio de muchos, hoy mis dos hijos ya están fuera… aunque lucho con todos los organismos del estado para visitarlos, no hay consuelo cuando regreso, el momento más duro no es ir a visitarlos, sino ese mismo pasillo pero en Barajas…

פעם סיפרה לי חברה, שהגיעה לוונצואלה לאחר שנמלטה מפרנקו, שכשאת מחליטה לעזוב יש הרבה דברים מכאיבים, משפחות נחצות לשניים, ומי יודע מתי יוכלו לשוב ולהתאחד. היא אמרה לי, ‘אני יתומה ממשפחה; אחי מת בארגנטינה ואני לא יודעת אפילו לאן להביא לו פרחים…’ אז לא תארתי לעצמי שזה יקרה גם לי; ברגע ההוא, הארץ שלי היתה מקלט לאנשים רבים, ואילו היום – שני הילדים שלי הם שרחוקים ממני… למרות שאני נאבקת בכל משרדי הממשלה כדי לבקר אותם, בשובי הביתה לא נותרת בי נחמה מן הביקור. הרגע הקשה מכולם אינו כשאני נוסעת לבקרם, אלא הפרוזדור ההוא בדיוק, בברחס [שדה תעופה במדריד]. 

אלחנדרה לופז מצדה מפרטת בתגובה שלה את הסיבות שגרמו לה לעזוב את ארצה, ואומרת שהחברה היא האשמה במצבה של המדינה:

Esa es la realidad por la que me fui hace 6 meses me cansé de luchar por hacer las cosas bien y ayudar a generar justicia en un sitio donde mucha gente, se queja y echa culpas, pero siguen actuando de manera deshonesta e irrespetuosa con los derechos de los otros. Me duele mucho porque sí existen venezolanos honestos, pero la vida se le hace 10 veces más difícil. Y amo a mi país, y lo siento pero esto es una consecuencia histórica que merecemos como sociedad por haber permitido que las diferencias sociales fueran tan grandes y la gran mayoría de nuestra población viviera en carencia.

זו המציאות וזו הסיבה שעזבתי לפני חצי שנה – נמאס לי לעשות מעשים טובים ולפעול למען הצדק בעוד אנשים אחרים מתלוננים ומאשימים את הזולת, אך ממשיכים בעצמם בהתנהגות לא הגונה שאינה מכבדת את זכויותיהם של אנשים אחרים. זה מאוד כואב מפני שישנם בני ונצואלה הגונים, אך החיים שלהם קשים פי עשרה. אני אוהבת את ארצי, ואני מצטערת, אבל זוהי תוצאה היסטורית שמגיעה לנו בתור חברה שאפשרה לפערים חברתיים כאלה להיווצר ולמרבית העם שלנו לחיות בעוני.

ואנה העירה כי על אף שהיא מרגישה שיש לה עוד הרבה לתרום לארצה, היא רוצה לעזוב מפני שאינה יכולה עוד לחיות בפחד.

Siempre pensé que enterraría primero a mis padres y luego me marcharía, pero vivir en Venezuela, y más aún en Caracas, ya es insoportable. Tengo el trabajo de mis sueños, vivo en un lugar propio y en una de las mejores zonas de CCS, y de qué me sirve si a las 10 de la noche me despierto por tres tiros que suenan casi en mi oreja porque estaban tratando de secuestrar a alguien que salía de un restaurant […]

Lo peor de todo es que siento que profesionalmente todavía puedo hacer muchas cosas aquí, pero valdrá la pena quedarse? O repetiré la historia de mis padres que abandonaron sus países de origen para buscar un futuro mejor (que hace 50 años era en Venezuela).

תמיד חשבתי שלא אעזוב לפני שליוויתי את הוריי בדרכם האחרונה, אך החיים בוונצואלה, ובקראקס במיוחד, הפכו לבלתי נסבלים. אני עובדת בעבודת חלומותיי, חיה בבית משל עצמי באחד האזורים הטובים בעיר, אך מה התועלת בכך אם אני מתעוררת בשעה עשר בלילה לקול שלוש יריות אקדח הנשמעות מדי, מפני שניסו לחטוף מישהו כשהוא יצא ממסעדה […]

הגרוע מכל הוא התחושה, שמקצועית יש ביכולתי לעשות כאן הרבה; אך האם זה מצדיק את ההישארות כאן? או שפשוט אשחזר את קורות הוריי, שנטשו את ארצות מוצאם וביקשו עתיד טוב יותר (שלפני חמישים שנה היה מובטח דווקא בוונצואלה).

שדה התעופה מייקווטיה, ונצואלה. צילום: CC BY-NC 2.0 לואיס-קרלוס דיאס, שימוש ברישיון

שדה התעופה מייקווטיה, ונצואלה. צילום: לואיס-קרלוס דיאס, שימוש ברישיון CC BY-NC 2.0

באטריס רסין מסבירה שבמשפחתה רווח השימוש בסקייפ כדי לשמור על קשר:

Me gusta la idea del día del luto migratorio. Mi esposo y yo somos padres y abuelos huerfanos pegados al Skype para sentirlos cercanos.

הרעיון של יום אבל לציון ההגירה מוצא חן בעיניי. בעלי ואני הננו הורים וסבים מיותמים אשר נאלצים להצמד לסקייפ כדי להישאר בקרבת משפחתנו.

על אף שהטכנולוגיה משמשת אחדים כדי להפחית את תחושת הריקנות, לאלברטו קשה יותר ויותר להתרגל לרעיון שעוד מישהו מבני משפחתו עלול לעזוב. תקוותו היא שמצב המדינה ישתפר כדי שמשפחתו תוכל לשוב, ובשל כך הוא כותב:

Pensé que iba a acostumbrarme a la idea de escuchar que alguien más se va el próximo mes… Pero es al revés, cada vez me duele más cada conocido y cada amigo que se va… Mi familia casi por completo se fue solo tengo a 4 familiares aquí en Venezuela, el resto fue a más de un país, imposible y doloroso pensar que jamás volveremos a estar juntos…

Amigos como 10 que se han ido… Solo me pregunto si yo también me iré… No sé por que todo esto? (bueno si sé, pero que duro ya resignarse a esto ¿no?).

No me quiero ir en verdad… Mas bien quiero que esto cambie y que los míos regresen… En verdad ese es mi sueño.

Mientras me encuentro extranjero en mi propio país porque desconozco tanta violencia, tanta cochinada, tanta miseria, tanta ignorancia y sobretodo tanta falta de valores.

¿Esto ha de cambiar???

חשבתי שאתרגל לרעיון שעוד מישהו עוזב בחודש הבא… אבל זה בדיוק להיפך — כשמכר או חבר עוזבים הכאב עז עוד יותר… כמעט כל משפחתי עזבה ורק ארבעה בני משפחה נשארו בוונצואלה; האחרים כבר עברו למדינות אחרות, וכואב מדי ובלתי נתפס לחשוב שלעולם לא נגור עוד בשכנות…

כעשרה מחבריי עזבו… אני תוהה אם גם אני אעזוב… אני לא יודע למה? (טוב, אני יודע למה, אבל קשה כל כך להשלים עם זה, נכון?)

אין בי רצון של ממש לעזוב… מה שאני רוצה הוא שינוי, ושכל משפחתי וחבריי יחזרו. זהו החלום האמתי שלי…

עד אז, אני זר בארצי שלי, כיוון שקשה לי להבין את האלימות הזו, את הטינופת הזו, את האומללות הזו, את הבורות הזו, ומכל לכל זה, את המחסור הזה בערכים.

האם אי פעם יגיע שינוי???

אך לואיס דיאס קובע כי לא כל אלה שנשארו בוונצואלה עשו כן כיוון שאין להם אפשרות להגר, אלא כיוון שהם אינם רוצים להיות זרים במקום אחר:

No todos los que nos hemos quedado es porque no hemos tenido la oportunidad de irnos, yo la he tenido y aquí sigo, no sé si es un error, pero no tengo intención de vivir como extranjero pase lo que pase.

לא כל מי שנשאר כאן, עשה כן מחוסר אפשרות לעזוב; לי היתה אפשרות ובכל זאת אני כאן. איני יודע אם היתה זו טעות, אך אין בכוונתי לחיות חיי זר יהא אשר יהא.

פתח/י בשיחה

Authors, please התחברות »

הנחיות

  • כל התגובות טעונות אישור. Do not submit your comment more than once or it may be identified as spam.
  • אנא כבד/י את הזולת. Comments containing hate speech, obscenity, and personal attacks will not be approved.